ליצן הרחוב ומערכת היחסים שבין הקהל לאומן

כשהייתי ילדה קטנה ראיתי הצגת תיאטרון עם אימי.
בפעם הראשונה בחיי ידעתי מבוכה מהי, כאשר חציתי את הקווים של הקונבנציה התיאטרלית – עליתי בריצה אל הבמה בתאוותי אל הגלידה שאחז כביכול השחקן שבהצגה . מאז ועד היום אני חשה חיבה יתרה לתיאטרון הרחוב. שבירת הקונבנציה המקובלת, קהל – שחקן, מעניינת. היא מעוררת שאלות הנוגעות למערכת היחסים הבלתי שגרתית שבין הקהל לאומן הנוצרת במהלך מופע הרחוב .

לצורך דיון בנושא, יש להבין כי תחום תאטרון הרחוב המודרני עוד לא תפס מקום של ממש במערכת ההתייחסות האקדמאית . מעט מאוד חומר מחקר קיים בנושא ולא עבודה זו היא שתנסה להסביר את הגורמים לכך . ניתן רק לטעון כי מעצם היות מופע רחוב נע בין תחומים, עוד לא נמצאה האקדמיה המוכנה לאמצו לשורותיה .

התאטרון רואה במופעי הרחוב היומיומיים לא יותר מאשר תחביב להמונים ובאופן כללי מתאפיין היחס למופעי רחוב מודרניים בביטול והתעלמות בקרב אנשי התאטרון .
להתעלמות זו שתי פנים : מחד, היא יוצרת אנטיגוניזם ומאידך היא מאפשרת חירויות מרובות הן למחשבה בנושא והן למופיעים עצמם .

מצאתי לנכון במאמר זה לקיים את הדיון בשדה האנתרופולוגי אשר נקודות ההשקה בינו לבין הז'אנר מעניינות ביותר . נקודת המוצא הראשונה של חיבור זה היא כי מופע הרחוב מצוי אי שם על גבול התפר שבין תאטרון לתופעה אנתרופולוגית .

הנחת היסוד השנייה היא כי מופע הרחוב הינו טקס של תרבות פנאי . ניתן למצוא במופעי רחוב מוטיבים רבים המצויים גם בטקסי פולחן . מופע רחוב מתאפיין ביצירת חלל פעולה בעל חוקיות המאפשרת חירות . הליצן ברחוב, משול למנהל ומשתתף של טקס פולחני בזעיר אנפין .

הן הרחוב, הן הקהל, עוברים במהלך המופע תהליך טרנספורמטיבי.

באמצעות הנחות אלו אנסה לבדוק את מערכת היחסים שבין הקהל לאומן במופע .
שלושה " שחקנים " משתתפים במופע הליצן ברחוב – הקהל, הרחוב והליצן עצמו . הדינמיקה שיוצרים המשתתפים המיוחדים טומנת בחובה הבטחה מרתקת .

על מנת להבין את מערכת היחסים שבין הגורמים, ננסה לבסס את פרופיל המשתתפים ואת המניעים להשתתפותם . נעשה זו תחילה דרך בחינת דמות הליצן .


הליצן והרחוב


מופע הליצן ברחוב מתאפיין במתחים הנובעים ממגוון סיטואציות " גבוליות " ומקטבים שונים באישיותו של הליצן וביחס החברה אליו .

יחס אמביוולנטי אל הליצן מאפיין את האנושות כולה, לטוב ולרע בתרבויות שונות .
הליצן מופיע כמייצג האנטי – תרבות, האנטי – גיבור, זה שבאפשרותו להעמיד מראה לנוכח פניה של החברה ובסיטואציה המודרנית בעיקר לנוכח החברה הבורגנית . לא בכדי נמצא כי תיאטרון הרחוב המודרני בתרבות המערב מצוי ברובו בלב ליבה של הזירה הבורגנית, במרכזי הערים ובאיזורי תיירות . הסיבה לכך מורכבת ונעוצה בצרכים ההדדיים של הקהל והאומן .

הבורגנות המייצגת את " הנורמלי " זקוקה למראה המעניקה לה לגיטימציה לבטא את יצריה המודחקים או כפי שכותב חוקר התאטרון אריה זקס בהתייחסו אל הלץ : " תפקידו המסורתי הרי זה לנקז ולטהר דחפים אנטי חברתיים מסוכנים ".
בהמשך החיבור אנסה להסביר את השפעת התפקיד על יחסי הגומלין שבין הליצן לקהל .

עצם הסיטואציה של התמודדות עם הרחוב מייצרת חוויה גבולית . הניסיון ליצירת סיטואציה אינטימית וסגורה ברחוב שהוא על פי הגדרה בלתי אינטימי מעורר ניגודים . השימוש בחומרים שמציע הרחוב, ניכוס היומיומי והפיכתו לחלק מן המופע, מאופיין תמיד בהליכה על גבול דק שבין אמת לשקר . פח אשפה הופך לבמה, אדם מנוכר הופך לבר ברית של האומן כצופה, חתול חולף הופך לגיבור המופע . לא בכדי מופיעה המילה " הופך " בתיאור ההתרחשויות . הרחוב, הצלע השלישית במופע, עובר טרנספורמציה והופך לבעל משמעות חדשה .

הליצן ברחוב, המשתמש בסיטואציות יומיומיות ובכלים שמעניקה לו הפעולה היומיומית, פועל על המתח של הגבול הדק בין פעולה להצגתה .
האנתרופולוג האמריקאי ויקטור טרנר ( Victor Turner )מציג את דו המשמעות שבמושג
Acting . מצד אחד מבטא המושג את היכולת לפעול, לבצע פעולה, ומצד שני את היכולת להופיע, לשחק, מתוך מצב אפשרי של אמת פנימית ומחויבות .

בעת ובעונה אחת, תוך אינטראקציה עם הקהל, נחשפות שתי רמות הפעולה של הליצן-
ה- Action וה- Play .
נוסף לכך מחד הצורך לחשוף את הקהל והנורמות ומאידך הצורך האובססיבי כמעט
להיחשף . נגלה כי סוד קסמו של ליצן הרחוב הוא היכולת לקיים מערכת אמביוולנטית שכזו עם הקהל .

לכל ליצן מעניין קיימת " פרסונה " ליצנית אישית המובילה את הדמות דרך פעולותיה . לליצן הרחוב משמשת הפרסונה הליצנית לא רק כלי לעיצוב דמות, אלא גם אמצעי בלעדי כמעט להגנה על עצמו מפני הפרעות בלתי צפויות . היכולת להתמודד עם רעשי הרחוב, עם דינמיקה משתנה או עם שיכור החודר לזירת המופע מתממשת אך ורק מתוך הכשרון להגיב דרך הפרסונה הליצנית המגובשת . כל התמודדות אחרת עם הפרעה, הכרוכה ביציאה מן הדמות, הינה הכרזה על כשלון המופע ושבירת המתח התיאטרלי . אלמנט זה גורם לליצן הרחוב המוכשר להיות זה אשר אמת פנימית עמוקה ביותר ואפיון דמות ברור מכתיבים את פעולתו .

אין זאת אומרת, כי לא קיים מתח בין הפרסונה לבין השחקן .הסיטואציה של הרחוב, החשופה כל כך, מעוררת מתח דרמטי הנובע בין היתר מהקרום הדק המפריד בין אישיותו של המופיע לבין דמותו התיאטרלית . שכנר (Schechnet ) גורס כי שחקן לא מפסיק לעולם להיות הוא עצמו גם כאשר הוא עוטה פרסונה ,קרי, הטרנספורמציה אינה סופית עבור הפרסונה .

מתח נוסף נוצר כתוצאה מדמות הליצן עצמו המאופיינת בתכונות סותרות : ערמומיות וטיפשות, ילדותיות ובגרות, תמימות והבנה . התכונות הסותרות מאפשרות לליצן להיות מספר דברים