הוביזיצ (זיצלנד)-מאמר תגובה על ההצגה.

ישנה קונבנציה האומרת כי בתיאטרון חזותי השאלה "מה מספרת ההצגה" אינה רלוונטית, ולבטח לא שאלה מרכזית בבחינת ההצגה. השאלה, כך נהוג, הנה "איך מספרת ההצגה את עצמה" היא המרכזית. על מה קורה בהצגה, אני לא אכתוב. חבל על הזמן. רוצו. טוסו. מהר!. על ה-איך קורה הקסם אני אכתוב.

משה מלכא יצר במקור ל"תיאטרון הרחוב". זיצלנד ברחוב, קרוסל, בייזיץ ועוד, ועכשיו הוא עושה "תיאטרון רחוב" בהוביזיץ", בפרינג' בבית ציוני אמריקה (שוב פעם פרסומת. רוצו!).

העולם שנחשף על גבי שטח המשחק (אין במה!) מציג מציאות היפראליסטית של ארבע פקידים במשרד, מעין מטה-פקידים, שחיים במקצב של מודם מחשב מקרטע המתחבר פעם אחר פעם לרשת, ושב ומתנתק. משה מלכא, כך אני מניח, אפילו לא יודע איך הצליל הזה נשמע. הצליל הזה מתפענח אצלו ישירות למקצב חיים, להוויה, לאוסף של רגעים של חיבור, רגעים של הארה, אהבה, ומאידך לרצף המתמיד של רגעים בהם אנו קטנים, עבדים לצרכים, משועבדים לפולחנים קטנים ומגוחכים. רגעים שהורגים אותנו (למי שעוד לא ראה: תדעו שיש אקדח, ושהוא יורה, או לא יורה, במערכה השלישית).

למה משה טוען שזהו תיאטרון רחוב? למה אני מסכים איתו?

אני משתעשע בכינוי מטה-תיאטרון. תיאטרון על, תיאטרון שהחלל שהוא מתרחש בו (בין אם הוא מוצג ברחוב או באולם סגור) הינו חלל אלטרנטיבי: בעולם הזה ובעולמות מגבילים בוזמנית. כמו בתיאטרון החדר (ראיתם את "גץ באפלה" בתיאטרון החדר של אמיר אוריין?) ההתרחשות היא קונקרטית ומופשטת בוזמנית. לעומת הבחירה בחדרי הדירה אצל אורין (שלדידי מהווה "רחוב" במובן הרחב שלו) אצל מלכא הבחירה בחלל ספציפי להצגה נראית שאלה קטנונית. ולכן, אולי, רק רחוב יכול לתת לזה זירה שתהיה מחד מנותקת מהקשר ומאידך מחברת לעולם המקביל בו מתרחש המופע. דבר שהוא יתרון עצום לכל מי שמופיע ברחוב.

למה "הוביזיץ" לא מוצג ברחוב אם כן?

יצאתי מההצגה וברדיו ראיינו ילדים. הם הלכו להזדהות (מילים שלהם) עם ילד בן גילם, שנקבר היום לאחר שנהרג בפיגוע. הייתי יכול לצאת מהמשפט הזה ולהגיד שבמצב שכזה ממילא אין לאנשים את הסבלנות לתיאטרון רחוב מהזן הפואטי, שלוקח את הזמן ומשחק איתו מטקות. אבל עלתה לי נקודה אחרת: לאנשים אין כח להתעסק ביום יום, בתבניות קיומיות. אין כרגע מספיק יוד בשביל לחטא עכשיו מוגלה מסתם פצעים של יום יום. סתם לעשות בדיקה להרגלים קטנים.

לצערי הרב, כבר יותר מדי זמן אין פה את הזמן לזה. משה מלכא לוקח את הזמן, ומזמין אותכם להצטרף לשעת התה הארוכה והיפה של הנפש. קחו צ'אנס!