הסכם אוסלו נתחם ב-1993 ונחשב לאבן היסוד לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. ההסכם הביא להכרזה הרשמית על הקמת הרשות הפלשתינית. שמו ניתן לו לאחר שורת שיחות חשאיות בין נציגי ישראל והפלסטינים בקרבת עיר הבירה הנורווגית במהלך אותה שנה.
ההסכם נולד ממחקר של ארגון פאפ"ו הנורווגי, ששייך למפלגת הלייבור במדינה, על תנאי המחייה בשטחים. עקב עריכת המחקר נוצרו קשרים טובים בין בכירי הפלסטינים לראש הארגון, טרייה לארסן. לארסן קיים גם קשרים חמים עם מפלגת העבודה הישראלית, ידידה ותיקה של מפלגת הלייבור בנורווגיה. לארסן יזם הזמנה של שני הצדדים לשיחות ידידותיות, במיקום חשאי ונוח, שיאפשר ליבון מעמיק של נקודות המחלוקת ביניהם.
יוסי ביילין נחשב לאחד מאדריכלי ההסכם והופקד על המגעים עם צוותי המשא ומתן הפלסטיני, יחד עם אורי סביר ורון פונדק ובכירים אחרים.
ההסכם שנוסח בין שני הצדדים פורסם ונחתם בוושינגטון ב-13 בספטמבר 1993, במעמד ראש הממשלה יצחק רבין, יאסר ערפאת ונשיא ארה"ב ביל קלינטון. הוא מהווה הסכם מסגרת להסדר בין ישראל לפלסטינים. החלק העיקרי בו מעניק אוטונומיה פלסטינית על חלקים מרצועת עזה ויהודה ושומרון.
ההסכם נדון מחדש ב-1995, במה שכונה "אוסלו ב'", בשל חוסר הסכמה שנתגלה על כמה מסעיפי ההסכם המקורי. בהסכם זה שורטט לראשונה מבנה השליטה הפלשתינית בשטחים, שחולקו לאזורים בעלי שליטה פלשתינית מלאה, שליטה מוניציפלית בלבד ושליטה ישראלית מלאה: שטחי איי, בי ו-סי בהתאמה. ב-28 בספטמבר 1995 נחתם הסכם זה בוושינגטון.