ברוכים הבאים למשחק החדש של הפוליטיקה הישראלית: טריק או תעלול, הגרסה החרדית.
העובדות פשוטות: יהדות התורה נמנעה מלהמליץ לנשיא על מועמד להרכבת הממשלה. נתניהו, האיש שהחרדים הלכו איתו לאורך שנים, כבר לא מקבל מהם תמיכה אוטומטית. במקביל, האפשרות של שיתוף פעולה עם גוש איזנקוט, שעד לא מזמן הייתה נשמעת כמו בדיחה גרועה, הפכה לנושא לשיחות רציניות במסדרונות הפוליטיים.
מכאן מתחלקת המערכת הפוליטית לשתי אסכולות. הראשונה משוכנעת שמדובר בתרגיל חרדי קלאסי. החרדים ינהלו משא ומתן עם איזנקוט, בדיוק כפי שעשו בעבר עם ציפי לבני. הם יגיעו לפגישה עם דף לבן, יגישו אותו לאיזנקוט ויגידו לו: תחתום למטה. אנחנו כבר נמלא למעלה את הדרישות. חוק גיוס, תקציבים, הפסקת מעצרים, הסדרת מעמדם של לומדי התורה. הכול. בתמורה תקבל את מה שאתה חולם עליו מאז שנכנסת לפוליטיקה: ראשות הממשלה, ועל הדרך גם הדחת נתניהו.
לפי התיאוריה הזאת, החרדים בכלל לא מתכוונים ללכת עם איזנקוט. הם רק רוצים את החתימה. אחר כך יציגו אותה לנתניהו, לציבור ולכל מי שיבוא בטענות על הברית עם הליכוד. "הנה", יגידו, "תראו מה המחנה השני היה מוכן לתת לנו. במשך שלוש שנים תקפתם אותנו על חוק הגיוס, על התקציבים ועל ההשתמטות? הנה ההוכחה שכשמדובר בכיסא ראש הממשלה, גם העקרונות שלכם ניתנים למכירה".
האסכולה השנייה סבורה שמי שחושב שמדובר בהצגה פשוט לא מבין את עומק המשבר החרדי. הפעם, הם אומרים, זה אמיתי. בליכוד לא כולם קונים את תיאוריית התרגיל. להפך. גורם בליכוד מגדיר את המצב כ"חשש אמיתי". נתניהו עצמו פעל השבוע מול חברי הכנסת החרדים, ישירות ובאמצעות שליחים, בניסיון להביא אותם להמליץ עליו לנשיא ולחסום את האפשרות של חבירה לאיזנקוט.
נתניהו, שמכיר את הפוליטיקה החרדית טוב יותר מרוב הפוליטיקאים בישראל, יודע שגם אם מדובר בתרגיל שמתחיל כהצגה הוא יכול להסתיים בהחלפת ראש ממשלה. במיוחד כשהשחקנים מגלים באמצע ההצגה שההצעה שעל השולחן טובה יותר מהתסריט המקורי.
חשוב לדייק: הסיפור הוא לא ש"ס. אריה דרעי ואנשיו אינם מנהלים את האירוע הזה. ש"ס כבר המליצה על נתניהו. המוקד הוא יהדות התורה, ובעיקר השאלה עד כמה רחוק מוכנים ללכת שם כדי להשיג פתרון לסוגיית הגיוס.
מבחינת אנשי יהדות התורה, המצב הנוכחי בלתי נסבל. אין בחור חרדי שלא מסובך בבירוקרטית הצווים, חשש ממעצרים על כל עבירת תנועה, משפחות שחיות בתחושה שהמדינה הכריזה עליהן מלחמה. במציאות כזאת, הם אומרים, אין מקום לנאמנות פוליטית, להכרת הטוב או לסנטימנטים. יש בעיה אחת שצריך לפתור, ומי שיפתור אותה יקבל את התמיכה.
וזאת בדיוק הסיבה שבגוש נתניהו יש מי שחוששים אפילו מתרגיל מתואם. נניח שהחרדים יושבים עם איזנקוט כדי להביך אותו. נניח שהם באמת מגיעים עם דף לבן. אבל מה קורה אם איזנקוט מסכים? מה קורה אם הוא מוכן לתת להם עכשיו את מה שנתניהו לא הצליח לתת במשך שנים? למה בעצם שיחזרו לנתניהו?
הרי גם אם נתניהו יצליח להרכיב ממשלה, הוא לא יכול להבטיח שחוק הגיוס יעבור את מבחן בג"ץ. מבחינת החרדים, התחייבות פוליטית בלי יכולת לממש אותה שווה מעט מאוד. כפי שמנסח זאת בכיר בגוש נתניהו: "יש לשמאל דבר אחד שאנחנו לא יודעים לתת – התחייבות שבג"ץ ייתן".
זו כמובן הערכה פוליטית, לא הבטחה משפטית שאיזנקוט או כל ראש ממשלה אחר מסוגלים לתת. אבל היא מלמדת על עומק החשדנות בתוך גוש הימין: שם חוששים שממשלה בראשות איזנקוט תוכל לקדם הסדר שהממשלה הנוכחית לא הצליחה להעביר.
השבוע פרסמנו כאן בוואלה שאחד הגורמים החרדים ניסח השבוע את ההתלבטות במשפט שמסכם את הסיפור כולו: אולי עדיף לקבל פירורים במזומן עכשיו, במקום לחכות לחלה שמנה באשראי. החרדים לא בהכרח מחפשים אהבה חדשה. הם מחפשים פתרון. אם נתניהו מציע להם נאמנות, שותפות היסטורית והבטחה שבעתיד הכול יסתדר, ואיזנקוט מציע להם הישג מיידי, מבחינתם השאלה כבר איננה מי חבר טוב יותר, אלא מי מסוגל לספק את הסחורה.
החשש החרדי הוא שהם היו אלה שסיפקו את האצבעות להקמת ממשלת שמאל, עם שותפים שחלקם רחוקים מהם אידיאולוגית כרחוק מזרח ממערב, ובסופו של דבר לא קיבלו את חוק הגיוס שהובטח להם. גרוע מכך, הם חוששים מתרחיש שבו הממשלה תקום בתמיכה חיצונית של המפלגות הערביות. במצב כזה, גם אם החרדים ירצו לפרק אותה לאחר שההבטחות לא ימומשו, לא בטוח שתהיה להם היכולת לעשות זאת.
ואז הם ימצאו את עצמם במצב הפוליטי הגרוע ביותר מבחינתם: גם הקימו ממשלה עם השמאל, גם ספגו את זעם הציבור שלהם, גם שברו את הברית עם נתניהו, וגם נשארו בלי הפתרון שלשמו יצאו להרפתקה. זה הסיכון האמיתי. לא רק השאלה מה יקבלו, אלא מה יקרה אם לא יקבלו.
במקביל, בימין מנסים להזכיר לחרדים את הברית הישנה. בצלאל סמוטריץ' מדבר על אחים יהודים שלא מפקירים זה את זה, ומחדד את ההבדל בין שותפות עם מפלגות ציוניות לבין הישענות על המפלגות הערביות. אלא שהמסרים האלה, לפחות כרגע, לא בהכרח מצליחים להרגיע את הכעס החרדי.
בשיחות עם גורמים חרדים מתקבלת תמונה שונה מזו שמציירים חסידי תיאוריית התרגיל. הם לא מדברים על בלוף, לא על הצגה ולא על ניסיון להביך את איזנקוט. הם מדברים על מצוקה אמיתית ועל תחושה שהגיעו מים עד נפש.
מבחינתם, מה יעזור להם להוציא מאיזנקוט חתימה על דף לבן אם בסופו של דבר שום דבר לא ישתנה? מה יועיל עוד ניצחון טקטי קטן במשחק הפוליטי, כשבחורי הישיבות ממשיכים להתמודד עם אותה מציאות? הם רוצים השפעה, לא כותרות. פתרון, לא ספינים. ובעיקר, הם רוצים לדעת שמי שמבקש את האצבעות שלהם מסוגל לספק תוצאה.
הם גם מביטים על המספרים. בגוש הימין אין כרגע קואליציה מובטחת. בצד השני, לפחות מבחינה פוליטית, יש אפשרויות שלא היו קיימות קודם. מבחינת החרדים, זאת כבר לא שאלה תיאורטית של נאמנות למחנה, אלא שאלה מעשית של יכולת להקים ממשלה ולהשיג הישגים. וזאת הסיבה שנתניהו חושש. אפשר לקרוא לו חשדן, אפשר לומר שהוא רואה תרגילים גם במקום שבו הם אינם קיימים, אבל במקרה הזה יש לו סיבה טובה לא לישון בשקט.
איך כל זה ייגמר? מוקדם לדעת. במערכת הפוליטית יש מי שמשוכנעים שמדובר בעוד תרגיל חרדי שייגמר בחיבוק עם נתניהו. אחרים משוכנעים שהפעם הברית ההיסטורית עומדת בפני מבחן שלא ידעה כמותו. ואולי זאת בכלל הטעות של כולם. בזמן שבימין ובשמאל עסוקים בשאלה את מי החרדים מתכוונים לרמות, החרדים עצמם עסוקים בשאלה פשוטה בהרבה: מי ייתן להם את מה שהם רוצים.
בפוליטיקה הישראלית אוהבים לומר שהכול משחק. אצל החרדים, לפחות הפעם, המשחק הזה עלול לשנות את זהותו של ראש הממשלה. ומי יודע איך זה ייגמר? במקרה של החרדים, כנראה שרק הקדוש ברוך הוא יודע.