השבוע שאחרי הבחירות, שלב הסיכומים, או הפוסט מורטום, מוביל למסקנה ראשונית אחת: יש בישראל מחנה פוליטי שאין לו שום סיכוי להצליח בבחירות בלי לשקר. לא מדובר על הבטחות בחירות שלא מתקיימות, או תוכניות שלא יוצאות לפועל. אלה תמיד היו ותמיד יהיו. עצם המונח "הבטחת בחירות" מעיד על כך שלא מדובר בהתחייבות רגילה, אלא באמירה שנאמרת בעירבון שאין יותר מוגבל ממנו. אלא שכאן הכוונה למחנה שלם, על שלל מפלגותיו, שהחליט שהדרך היחידה לשכנע ציבור גדול לבחור בו היא באמצעות שקרים על הנושאים הכי ליבתיים, על דרכם הפוליטית, ועל הממשלה שהם מתכוונים להקים אם יקבלו את המנדט.
אם הימין למשל היה מקבל 61 מנדטים והיה מרכיב שוב את הממשלה, אי אפשר היה להאשים אף אחת מהמפלגות שם, שכדי להקים את הקואליציה הופרה הבטחה כשלהי. אגב, גם אם הימין לא היה מקבל 61, והיה כדי להרכיב קואליציה מצרף מפלגה מהצד השני - גם אז לא הייתה מופרת שום התחייבות.
לעומת זאת, במפלגות השמאל שיקרו קמפיין שלם ביודעין. גדי איזנקוט, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן הצהירו פעם אחר פעם שלא יישבו עם הסיעות הערביות ולא יקימו ממשלה שנשענת עליהן. איזנקוט, בנט, ליברמן ויאיר גולן התחייבו שלא להקים ממשלה עם הסיעות החרדיות. לא כולם, אבל היו רבים שהאמינו להם. שבאמת ובתמים חשבו שאחרי 7 באוקטובר אין סיכוי שרמטכ"ל לשעבר, ראש ממשלה לשעבר וליברמן שמציג את עצמו ימני, שבמשך חודשים תקפו את נתניהו על כך שלא מוטט את החמאס, שהציגו את עצמם כיותר לוחמניים מרמבו ויותר קרביים מכוח המחץ, יישבו עם מפלגות שעבורן חמאס הוא ארגון צדקה ודורשים נסיגה מלאה מעזה.
יתרה מכך, לא רק הבוחרים, אלא גם חברים ברשימתם, כאלה שיושבעו לחברי כנסת השבוע, השתכנעו והגיעו לאותן מפלגות על סמך אותן התחייבויות. שלא לדבר על הקמפיין האנטי חרדי הקיצוני שניהלו. מה לא אמרו על החרדים בחודשים האחרונים? טפילים, משתמטים, נטל על החברה, אנטי-ציוניים, שהערבים עדיפים על פניהם, ואלה היו רק הביטויים העדינים. על הממשלה שגייסה מספר שיא של חרדים לצה"ל בכל הזמנים אמרו שזו ממשלת השתמטות. לחוק שניסתה הקואליציה להעביר קראו "חוק הפטור מגיוס". כמה הם לעגו לגולדקנופף. בחדשות. בתוכניות סאטירה. כמה צחקו על דרעי ועל גפני. בזו להם. ציטטו בלעג, או בזעם קדוש ומעושה, את רבניהם.
גם במקרה הזה, רבים השתכנעו. אלפי מצביעים, אולי יותר, נטשו את מפלגות הקואליציה ועברו לתמוך במפלגות שהבטיחו שוויון בנטל, הקלה על המילואימניקים, שהביעו את הזעם על ההשתמטות משירות. שאמרו שיגייסו חרדים ביי הוק וביי קרוק.
אבל לא עברה יממה, לא שבוע, אלא יום אחד, וכל המפלגות הללו התנערו מכל אלה כמו מחול בכפכפים אחרי ביקור בחוף. בחודש וחצי הקרובים, כשהמנדט להרכבת הממשלה יהיה בידי איזנקוט, הם ילכו על הכל: הם ינסו ללכת עם החרדים, כולל חוק גיוס שלא יגייס אפילו חרדי אחד יותר ממה שיש היום, כולל פתק לבן עליו ירשמו מה שבא להם והם רק יחתמו למטה: פטור מלא מליבה, החזרת המעונות, ההנחות בארנונה, ההטבות לאברכים, הכל כולל הכל. העיקר שיבואו.
אם זה לא יילך, יבואו לערבים. לתומכי הטרור. לאלה שלא מוכנים עד היום לגנות את חמאס. גם להם יציעו הכל. תקציבי עתק של עשרות מיליארדים, החזרת בתי הכלא לימי הקייטנה העליזים, הכשרת מבנים לא חוקיים, הכל - העיקר שהם יבואו.
נכון שזו זכותם. שירכיבו ממשלה עם מי שהם רוצים, והציבור הוא שישפוט. אבל למה הכל נעשה בדרכי רמייה וכחש. למה לא לומר את האמת. נתניהו ידע מה המחיר האלקטורלי לליכוד ולמפלגות הימין של ההצמדות לחרדים, אבל לרגע לא הכחיש שהוא מתכוון ללכת איתם. שהם חלק בלתי נפרד מכל ממשלה שיקים.
לעומת זאת, ראשי מחנה השמאל, לא רק ששיקרו כל הקמפיין, אלא כשמישהו אמר, בטעות או בכוונה, את האמת - הם תקפו אותו. טענו שהוא זה שמשקר. כמו למשל כשגולן אמר לאורך כל הדרך שיישבו עם הסיעות הערביות. או כשפלט, ואחרי זה ניסה מהר לתקן, שחוק הגיוס הוא בלוף אחד גדול. צה"ל באמת לא יכול ולא צריך לגייס את כל החרדים האלה. אפילו הוא עצמו נבהל מהדברים של עצמו ומיהר להבהיר ולהסביר את הדברים שלו עצמו.
נכון שיש לזה מחיר אלקטורלי. נכון שזה אולי היה מרחיק מצביעים. אבל לאמירת אמת יש ערך. הם הרי אלה שתמיד מבטיחים פוליטיקה חדשה, אחרת. אז שיגידו את האמת בזמן אמת. שייתכן שעל מנת להרכיב קואליציה, נשב עם הסיעות החרדיות. שיש סיכוי שתוצאות הבחירות יהיו כאלה שעל מנת להקים ממשלה נצטרך להישען על מפלגות ערביות. זו האמת. והיא לא נאמרה על ידם. היא הוכחשה בחמת זעם בכל פעם שבליכוד אחת ממפלגות הימין אמרו שזו הכוונה שלהם. זו לא פוליטיקה אחרת, זו פוליטיקה מהזן הכי גרוע, של מחנה שלם שמבין שהדרך היחידה שלו להגיע ל-48 מנדטים היא לשקר ולהונות, מבוקר עד ערב, במשך שלושה חודשים של קמפיין. עגום.
ידיים נעלמות
אף על פי שהרכבת יצאה לדרך, ונראה שכל המערכות מגויסות להתעלמות ודריסה של מה שנראה כמו חשדות חמורים ביותר להטיית הבחירות על ידי מדינות וגורמים עוינים, קשה להתעלם מעוצמת האירוע והשפעתו. לא רק על מערכת הבחירות החולפת, אלא גם אלה שיבואו אחריה.
אין ספק שהאוכלוסייה הערבית נהרה לקלפיות במספרי שיא. זכותה כמובן. השאלה אם מדובר היה בהתגייסות אותנטית, או שידיים נעלמות הביאו לתוצאה הזאת, תוך שימוש באמצעים לא חוקיים או בהפעלת השפעה חיצונית, תוך שימוש בדמוקרטיה הישראלית וחדירה לתוך מנגנוני המדינה על מנת לשבש את סדרי המשטר התקינים. זה אירוע שאף אחד לא צריך להשלים איתו, לא משנה מה הוא חושב על תוצאות הבחירות.
על פי השב"כ ישנם חשדות ממשיים כאלה. הראיות שבידיו, בין היתר באמצעות התחקות אחר נתיבי כסף שהגיעו מאותן מדינות וככל הנראה גם מרמאללה ונאספו בסיוע המוסד, מצביעות לכאורה על סכומי עתק שהועברו לצורך שיבוש הבחירות, לאלפי אנשים, וכנראה אף יותר מכך, כלשונו. לשירות הביטחון יש כלי חקירה ייחודיים שאין לגורמי אכיפה אחרים, וזאת בשל תפקידו הייחודי לשמור על סדרי השלטון הדמוקרטיים ולא רק לתפיסת עבריינים או מחבלים. אלא שגורמים במערכת אכיפת החוק, בהנחיית היועמ"שית גלי בהרב מיארה, מונעים ממנו לעשות שימוש בכלים אלה, ואף משבשים את החקירה, כמו הדלפת שמות של חשודים ומעורבים, ובעיקר משיכת זמן שמאפשרת למעורבים להעלים ראיות, לתאם גרסאות, וכל מה שצריך כדי שמהחקירה על החשדות החמורים לא ייצא דבר.
זה לא שבהרב-מיארה נוקטת בגישה פשרנית או מרחיבה מאוד ביחס לשאלה מה היקף חדירת הגורמים העוינים למשטר הדמוקרטי ולכן היא מונעת את החקירה. בזמן ראש השב"כ הקודם רונן בר, אישרה בהרב מיארה לחקור חדירה של גורמים "כהניסטים" לתוך המשטר מתוך חשש לפגיעה בדמוקרטיה הישראלית, דבר שכמובן לא היה ולא נברא. אבל כנראה שגורמים "כהניסטים" שחדרו לדמוקרטיה הישראלית מטרידים הרבה יותר ממדינות אויב ששיבשו בישראל מערכת בחירות.
תמוהה במיוחד התנהלותו של השופט סולברג, שידע לומר שהיקף החשדות לא ישפיע על תוצאות הבחירות גם אם יתאמתו. איך ניתן לומר זאת לאור הודעת השב"כ על "סכומי עתק" ועל "אלפי מעורבים, אולי אף יותר". סולברג עצמו התחייב שימשיך לעקוב אחר ההתפתחויות בחקירה, אבל לנוכח ניסיון עבר, ועל אף הסבירות הגבוהה שהבחירות אכן זוהמו, לא ייצא מהסיפור הזה כלום ושום דבר.
סולברג כבר הוכיח כמה מהר הוא מיישר קו עם המערכת. וגם אם לא - המערכת יודעת להתעלם ממנו כשצריך. כך היה בפרשת הפצ"רית, שהוחזרה כלאחר כבוד לפרקליטות, למרות הקביעה שהפרקליטות כולה בניגוד עניינים. כך בוועדת הרוגלות, כשהפרקליטות נעמדה על הרגליים האחוריות להתיש את הוועדה עד שהתפטרה. כך יהיה גם עכשיו. בהרב מיארה מעוניינת לשמור על תפקידה, והדרך לעשות זאת היא באמצעות ממשלת שמאל.
המסר שיוצא מכל אלה לאותם אלה שעל פי החשד התערבו בבחירות בישראל, על ידי עידוד המגזר הערבי לצאת בהמוניו, הוא אחד: תמשיכו. בכל הכוח. גם בבחירות הבאות. אל תחששו, לא מחלוקת כסף מזומן, לא כרטיסי דלק, ולא משימוש באפליקצייה הירוקה לדיווחים בזמן אמת מהקלפיות, בזמן שהאלקטור היהודי נפסל לשימוש. איש לא יבדוק ואף גוף לא יחקור. בפעם הבאה התיאבון יגבר, השיטות ישתכללו, הפחד יעלם לחלוטין, וההצלחה תהיה אפילו גדולה יותר.
פשיטת רגל
הניסיון הראשון של איזנקוט להרכיב ממשלה יהיה עם הסיעות החרדיות. עם יהדות התורה המשימה נראית פשוטה יותר מאשר עם ש"ס, אבל יכול להיות שאם הראשון יבוא, השני יבוא בעקבותיו. אבל מה שנראה פשוט, יכול במעלה הדרך גם להסתבך. יהדות התורה מגיעה למו"מ עם בטן מלאה על נתניהו, אבל עם בטן ריקה לגמרי מתקציבים ופתרון למצביע החרדי בתחום הגיוס. אחרי 4 שנים של הבטחות שלא קוימו בממשלת נתניהו, הם יתנו קרדיט לאיזנקוט וחבריו, שעדיין לא עבדו עליהם ומרחו אותם, אבל לא צ'ק פתוח.
אחת הבעיות שיש ליהדות התורה עם ממשלת השמאל החדשה, למעט האלמנטים האנטי-דתיים ואנטי-יהודיים שיש בחלק ממרכיביה, היא העובדה שאחרי שתצביע בעד הקמת הממשלה, ואיזנקוט ישלים את הדחת נתניהו, לא תהיה דרך חזרה. כל עוד הסיעות הערביות יעניקו לממשלה רשת ביטחון, ומתוך הערכה שהתקציב הראשון שהממשלה תעביר עם כינונה יהיה תקציב דו-שנתי, לא יהיה לסיעות החרדיות איך להפיל אותה. לא באי-אמון ולא בפיזור הכנסת. כלמודי ניסיון מימי נתניהו, הם יודעים שבלי האיום בהפלה, אפשר להישאר בלי כלום ביד. את זה הם לא יכולים להרשות לעצמם. לא הפעם, ובטח שלא עם ממשלת שמאל, שגם כך תעורר את חמתם של לא מעט ממצביעיהם.
האירוע הזה יכול לטרפד את כל העסק ולהביא לכך שיהדות התורה לא תצטרף בסוף. שהמכשולים יהיו גבוהים מידי לצליחה. איזנקוט יעשה הכל, ולנתניהו אין הרבה תחמושת בארסנל שיכול להשפיע על החרדים האשכנזים, אבל ההצלחה לא בטוחה. מה עוד שליברמן, נוכח הדרישות המפליגות של החרדים, לרבות פטור מלא מגיוס, יעשה שרירים ויסכים לשחרר רק בתמורה לרוטציה על ראשות הממשלה. גם כך הוא לא סופר את איזנקוט. וסבור שהוא ראוי ממנו בהרבה.
גם אם בסוף כן יבואו, זה לא מבטיח את הגעתה של ש"ס. הבוחרים של ש"ס ימניים יותר. נטישת נתניהו תהיה דרמטית בהרבה אם תקרה. אם ש"ס לא יבואו, ייאלץ איזנקוט לצרף את רע"מ. אלא שאז, לפחות על פי מה שאמר השבוע לעיתונאים, הדבר יביא לפרישתו של ליברמן, שהודיע שלא ישען על מפלגה ערבית. ואם ליברמן יוצא, יהיה צורך להכניס גם את הרשימה המשותפת, לפחות כתומכת מבחוץ. זה הזוי. זה מעוות לגמרי, אבל למרבה הצער זה יכול להחזיק. פשיטת רגל ערכית וביטחונית, אבל פחות או יותר יציבה פוליטית.
יהיו אלה 28 ימים פלוס 14 ימי הארכה שהם הסיכוי היחיד של איזנקוט. אם יכריז בסופם "עלה בידי", לא תהיה לו תקומה. לא לראשות הממשלה ואולי אפילו ירידה טוטאלית מהבמה. צעידה בטוחה בדרך בה הלכו רבים וטובים לפניו: אבי גבאי, שלי יחימוביץ', ציפי לבני, ולאחרונה מי שהיה שותפו לדרך - בני גנץ. זה גורלם של מנהיגי השמאל. מרגע שנבחרו החלה הספירה לאחור. לכן, איזנקוט יעשה הכל להצליח בתקופה שתינתן לו, כמי שנלחם על חייו. מולו יעמוד נתניהו שינסה לתקוע טריז בכל מה שנושם לכיוונו. עד שהמנדט יעבור אליו.